"האם צריך לתת למקום לנוח או שעכשיו זה הזמן לחזק את המקום שנפגע".
זו אחת השאלות הנפוצות ביותר שעליהן אנסה לענות בהרחבה ובשפה ברורה לכולם.
בספקטרום הרחב שבין: לא לעשות כלום בקצה אחד, מול לחזור לפעילות וכמה שיותר מהר בקצה השני.
התשובה נמצאת איפשהו באמצע עם נטייה לפעילות על פני חוסר תנועה ומשתנה ממקרה למקרה.
כדי לענות על תשובה זו יש להבין מה קורה פיסית בגוף כשאנחנו נחים וכשאנחנו נעים.
כשאנחנו לא בתנועה
במצב זה, רקמת החיבור שנמצאת בכל הגוף שלנו (שנקראת פאשיה) מתייבשת, נדבקת ומתקשחת. זה משהו שקורה כל הזמן בקצב איטי באופן טבעי. מה שממיס אותה חזרה למצב אלסטי "חצי נוזלי" זה חום ולחץ. כשהרקמה אלסטית, התנועה חלקה יותר ואין הפרעות בתנועה, ולהבדיל רקמה דבוקה מגבילה את התנועה. ולכן מי שזז כל הזמן משמר את פוטנציאל התנועה בגוף.
מה קורה כשאנחנו בתנועת יתר?
שאלה מצוינת!
כל תנועה בגוף יוצרת חום ולחץ על רקמת החיבור שנמצאת בין הפטיש לסדן – כלומר בין העור לבין סיבי השריר המתכווצים וכך הרקמה נמסה.
ההמסה של רקמת החיבור גורמת לנזק (מזערי) שהגוף מתקן בזמן ההתאוששות באופן טבעי. ככל שהנזק משמעותי יותר, תהליך התיקון יקח זמן רב יותר. ובהקבלה פשוטה – כשרצים מרתון, צריך יותר זמן להתאושש מאשר ריצת קילומטר.
מבלי להיכנס לעומק תורת האימון - כל אימון גורם נזק לרקמות הגוף, והגוף בזמן המנוחה שאחרי האימון מתאושש ומתקן את הנזק. אם ישנו תהליך תיקון ואיננו מאפשרים לגוף להתאושש לפני האימון הבא, אנחנו מוסיפים נזק על נזק קיים.
בשורה התחתונה:
התנועה חשובה מאוד כי היא משמרת את הרקמה שלנו אלסטית ואת היכולת שלנו לנוע, אבל אחרי אימון, חשובה המנוחה וההתאוששות בשביל לא לצבור נזקים שיהפכו לפציעות.
יופי, ואם כבר נפצעתי. מה עושים עכשיו?
נסו לדמיין סדק בקיר. צריך למלא את הסדק. הגוף יודע לסתום את הסדקים ברקמות השונות בעזרת תאי דלקת. תאי הדלקת מגיעים וסוגרים את הסדק או החור, לתהליך הזה קוראים הצטלקות scar tissue. השלב הבא יהיה פינוי של חומרי הפסולת מאותו תהליך הצטלקות.
שני התהליכים האלו קורים באמצעות מערכת השינוע הגדולה של הגוף שהיא מערכת הדם.
ככל שהדם זורם בצורה יעילה יותר, תהליכי ההצטלקות והפינוי (כלומר ההחלמה) יקרו בצורה מהירה יותר. ומכאן לשאלה המתבקשת - איך מזרימים דם יותר ביעילות? שותים מספיק מים, מקבלים עיסוי ומזיזים את הגוף.
כשאנחנו לא רוויים, הדם נעשה צמיגי יותר והתהליך לוקח יותר זמן. ולכן שתיית 2.5 ליטר מים ביום קריטית להחלמה. כשאנחנו מקבלים מגע כלומר עיסוי, אנחנו מגבירים את זרימת הדם, ולכן כל מגע גורם להחלמה מהירה יותר של פציעות, וזה לא משנה באיזו שיטה. ושוב חזרנו אל הפרדוקס – שנקרא תזוזה. התנועה גם מאיצה את זרימת הדם, אבל כבר הבנו שהיא גורמת נזק שיכול להפריע לתהליך ההתאוששות מפציעה שכבר קיימת.
לכן התשובה היא "על הספקטרום". לכל פציעה יש זמן הצטלקות והחלמה אחר, וחזרה לפעילות צריכה להיות מדורגת.
קצת אופטימיות לסיכום - מה אפשר לעשות בלי חשש? שתיית מים תעזור לגוף לתקן מהר ויעיל יותר. וזה לא יגרור שום נזק.
עיסוי במקום מרוחק – לא יגרום נזק למקום שמצטלק ועובר תיקון, אבל לעומת זאת כן יגרום לזרימת דם טובה יותר בכל הגוף. מכיוון שהדם זורם במערכת אחת סגורה, הזרמה טובה של דם במקום אחד בגוף ישפיע על הזרימה בכל הגוף. כלומר עיסוי ברגל יעזור ליד פצועה, מוזר ככל שזה נשמע.
למען הסר ספק, כל תהליך שיקום חייב לכלול הפעלה מחודשת של המקום הפגוע, השאלה היא מתי, באיזה מינון, ומול איזו התנגדות. באופן אישי, תמיד אמליץ על שחרור השריר לפני הפעלתו. השיקום יכלול שחרור השרירים, הפעלתם, שחרור שוב, הפעלה שוב וכן הלאה בעצימות גדלה בהדרגה עד חזרה מלאה לשגרה.
במאמר נוסף אתייחס לסוגיית המינון במונח שאני מכנה "אינטרוול הבטחון".
שימו לב! התייחסתי כאן רק לתהליך תיקון הרקמה הפגועה כלומר לתהליך מקומי. אבל, בתהליך שיקום מפציעות חייבים להתייחס למימד התנועה הכללית של הגוף (מאמר נוסף). ועל אחת כמה וכמה, בשיקום מפציעה משמעותית, חייבים להתייחס למימד הפסיכולוגי, לפחדים ולחששות שמגיעים.
אני מקווה שהמאמר הזה האיר נקודות חדשה בנושא ההתאוששות מפציעה ומה כדאי לעשות.
רק בריאות.