• אבישי גרינברג

רקמה ושמה פאשיה

אם הגעתם הנה, כנראה שמעתם על פאשיה (אצלי בטיפול, בשיעור אנטומיה, או במקום אחר). אנסה להסביר פה בשפה קלה וברורה כך שגם מי שלא למד רפואה יבין - מהי אותה רקמת חיבור, ואיך היא קשורה לתהליך הטיפול.





מה היא פאשיה?


אם נדמיין שגוף האדם הוא תפוז – הפאשיה היא כל החלק הלבן שמתחת לקליפה. היא גם הקרום שמחזיק כל פלח בצורת פלח, והיא גם הקרום הדק יותר שמחזיק כל בקבוקון בתוך הפלחים. כלומר העובי שלה משתנה, והיא תוחמת חלקים בתוך חלל התפוז, מפרידה ביניהם, וישנו רצף המשכי בינה לבין הפאשיה של ה"איבר" הסמוך.


'פאשיה' (fascia) היא שם כולל לרקמות חיבור שונות.

כמו בתפוז, גם בגוף האדם יש כמה סוגים של פאשיה. יש פאשיה שטחית מתחת לעור (superficial fascia), שמקיפה את כל הגוף, ויש פאשיה קשיחה יותר. יש פאשיה נוספת, שעוטפת את כל האיברים הפנימיים ושומרת עליהם במקומם בתוך חלל הבטן (viseral fascia).

ולצורך העניין, הפאשיה העיקרית שאותה אנחנו משנים ומשחררים בטיפול היא הפאשיה שעוטפת את השרירים שלנו (myofascia).


ממה הפאשיה מורכבת?


יש שני חלבונים עיקריים שמרכיבים את כלל רקמות החיבור והפרופורציה ביניהם הוא שקובע אם הרקמה אלסטית יותר או חזקה יותר. ככל שיהיה יותר אלסטין – הרקמה תהיה גמישה ואלסטית יותר, וככל שיהיה יותר קולגן הרקמה תהיה קשיחה יותר. בעצמות יש הכי הרבה קולגן והכי מעט אלסטין, אחר כך ברצועה, אחר כך בגיד, ואחר כך במיופאשיה – שהיא הפאשיה הדקה והגמישה ביותר (מיו = שריר).


הידבקויות בפאשיה והתגרמות עצמות


אותה מיופאשיה היא גמישה ואלסטית (חצי נוזלית) בשביל שלא תפריע לפעולת סיבי השרירים שמתכווצים ונרפים. כשמופעל עליה חום ולחץ היא נמסה ונקרעת ולאחר מכן מתגבשת חזרה לצורתה החדשה – כלומר היא משנה את צורתה כל הזמן.


כל הזמן, באופן טבעי הפאשיה שלנו נדבקת - הקולגן שבפאשיה נדבק לתאי שומן בגוף ואלו למעשה הן הידבקויות בפאשיה. אנחנו ממיסים ופורמים אותן כשאנחנו זזים וכשאנחנו מקבלים מגע. אם לא נמיס אותן לאורך זמן (כמו לדוגמא כשמישהו מגובס, או מרותק למיטה) מצטברות לרקמה קשיחה יותר ויותר ובפרקי זמן ארוכים במיוחד הרקמה יכולה להתעבות ולהתגרם עד לרמה של עצם (אחרי 7-10 שנים), כלומר להגיע למצב בלתי הפיך. לכן, מאוד חשוב להזיז את המפרקים בכל הכיוונים האפשריים שלהם בצורה שוטפת, ולכן פעילות גופנית שמזיזה את הגוף בכל הכיוונים כמו התעמלות, ריקוד, יוגה, אומנויות לחימה למיניהן ישמרו טוב יותר את טווחי התנועה של הגוף מפעילויות ספורטיביות אחרות.

המסת הפאשיה ושחרור


חום ולחץ שממיסים את הפאשיה נוצרים גם מתוך הגוף וגם מבחוץ – כששריר מתכווץ נוצר לחץ בין סיבי השרירים לבין העור, וכך גם במתיחות, אנחנו למעשה יוצרים לחץ פסיבי מהעור הנמתח על כלל הרקמות שבינו לבין העצם. וגם כשמופעל עליה חום ולחץ חיצוניים – כמו לדוגמא בזמן עיסוי או בסאונה.

if you don't use it you lose it. מכאן אפשר להבין מדוע מי שלא זז, ואינו מקבל מגע מאבד פוטנציאל תנועתי (טווח התנועה במפרקים שלו קטן) - בגלל שהפאשיה בגופו מתייבשת, נדבקת ומתקשחת, ולמעשה מפריעה לתנועה המפרקית. If you don't use it you loose it. ולכן צריך להשתמש בכל טווח התנועה המפרקי שלנו בפעילות גופנית ולקבל עיסוי באופן קבוע. כשאנחנו מקבלים עיסוי, או עושים אימוני מתיחות אנחנו מגדילים את טווחי התנועה אבל לא ממש "משיגים גמישות חדשה", אלא רק מחזירים את טווחי התנועה למה שהם היו מלכתחילה, על ידי המסת רקמת החיבור, ומזעור ההידבקויות המגבילות שבה.


רכבות אנטומיות – רצף המשכי של מבנים פאשייתים בגוף


אוקי, הבנו את הסכנות ואיך להתמודד איתן. מנגד, הפאשיה פותחת עולם שלם של אפשרויות שימושיות-פרקטיות באבחון ובטיפול.


הפאשיה יוצרת רצף המשכי ומחברת מבנים שונים בגוף ויוצרת רצפים או "רכבות". מעין קווים שמעבירים כח ומאפשרים תנועה. לדוגמא, בכתף יש שריר בשם דלתא, הוא מתחיל לאורך השליש החיצוני של עצם הבריח, ולאורך חלק מהשכמה. הקטע המעניין הוא שבדיוק מהצד השני של אותן עצמות מסתיים שריר ששמו טרפז עליון. גידי השרירים (כלומר הפאשיה שעוטפת את סיבי השרירים) משיקה-נפגשת בעצמות וממשיכה אל השריר הבא. כלומר, אפשר לראות ברצף ההמשכי הזה כמו יצירת שריר אחד שבאמצעו חיבור של עצם – כלומר רקמת חיבור - שעובד ביחד. מן הסתם שבכל קצה שלהם, מתחבר למבנים פאשייתיים נוספים, וככה נוצרים לנו רצפי שרירים שמחוברים פאשייתית ומעבירים כוחות מאזורי גוף סמוכים לבאים בתור ויוצרים תנועה גדולה וחלקה שמערבת מספר מפרקים יחד. אם נרחיק אפילו צעד נוסף, נבין שאם אפשר לחבר את כל השרירים פאשייתית, וכיווץ של שריר מסוים משפיע על רקמות החיבור שלו, כל כיווץ של שריר כלשהו, למעשה מושך או לכל הפחות משפיע על רקמת החיבור של השריר הסמוך, ומכאן שכל תנועות הגוף, מתבצעות למעשה בכל השרירים. שוב, כל תנועה בגוף מערבת את כל הגוף בזכות הפאשיה.


איך זה מתחבר לפרקטיקה


באבחון בשיטת פאשיקום, מאבחנים מאקרו ומתמקדים בשרירים ספציפיים במקומות שונים בגוף. ישנו רצף פאשייתי המחבר בין אותם שרירים שמאפשר להתמקד ולשחרר את מקור הכשלים ולא רק את הביטוי שלהם שמופיע ככאב או הפרעה במקום מסוים בגוף. שחרור של הקו השלם, הוא שחרור אפקטיבי יותר שיחזיק לאורך זמן. אחדד, האבחון ממקד בשרירים ספציפיים, ובהסתמך על הקווים הפאשייתים המחברים בין השרירים המרוחקים ניתן להשיג תוצאות טובות יותר לטווח הארוך.


לסיכום:


תאוריות ושיטות שלמות נבנו על אותה רקמת חיבור – בראשן "רכבות אנטומיות" שפיתח טום מאיירס, וגם טכניקות שחרור מיו-פאשיה שנלמדות במסגרת קורסים שונים. בעבר הלא רחוק, היו מתעלמים מהפאשיה בעת נתיחה שלאחר המוות, התייחסו אליה כמו אל ריפוד אריזה במשלוח, היום מכירים בחשיבות ובתפקידים השונים שלה, ומתעמקים בה לפני ולפנים.

בשורה התחתונה, היא עוזרת לנו להבין תופעות בגוף ולדייק את האבחון (וכמובן את הטיפול) של כל פתולוגיה שיש לה ביטוי תנועתי.


שנהיה בריאים